תפריט
לאחרונה, יצא לי לראות שני סרטים, ובמקרה (או שלא במקרה), שניהם עסקו בנושא העבדות והמתח שבין האדם הלבן לאפרו-אמריקנים בארה"ב. בכלל, נראה שבשנים האחרונות הוליווד אוהבת לייצר סרטים בזוגות. הסרט הראשון היה "לינקולן", בבימויו של סטיבן שפילברג, והשני היה "ג'אנגו ללא מעצורים" בבימויו של טרנטינו. מה גורם לארה"ב להציג פתאום שני סרטים מרכזיים בנושא הזה? אני לא יודע, ומעניין אם זה קשור איכשהו לקדנציה השנייה של ברק אובמה. האם הוליווד שוב משמשת שופר פוליטי?
געגועיי לשפילברג
בדיעבד, גיליתי ש"לינקולן" של שפילברג מועמד ללא פחות מ-12 פרסי אוסקר בטקס הקרוב (זאת בניגוד ל"ההוביט", שזכה להתעלמות כמעט גורפת). הופעתו המרשימה והמהוקצעת של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשון אכן ראויה לציון, למרות שלדעתי ראויה לציון לא פחות מחלקת האיפור של הסרט, שהייתה אחראית גם על הפיכתו של לואיס ללינקולן. לא פחות מרשימה, הייתה הופעתו של טומי לי ג'ונס, בתפקיד תאדיאוס סטיבנס – רפובליקאי המתנגד נחרצות למוסד העבדות. למרות אלה, ולמרות שבילדותי נמניתי עם מעריציו של שפילברג, אני מוכרח להודות שאיני מבין על מה המהומה. הדבר שניתן להגיד על הסרט יותר מכול, הוא שזהו ללא ספק סרט "שפילברגי".
"לינקולן" מספר את קורותיו של נשיא ארה"ב המפורסם, אברהם לינקולן, בחודשים האחרונים לפני מותו בהתנקשות. הנשיא ניצב בפני דילמה, כאשר מצד אחד ברצונו להביא לסיום מלחמת האזרחים העקובה מדם, ומצד שני, ברצונו לנצל חלון הזדמנויות נדיר לסיים את העבדות בארה"ב אחת ולתמיד. הוא נאלץ להתמודד עם מתנגדים רבים, מבית ומחוץ ומתאמץ להישאר נאמן לדרכו. אין ספק שדמותו של ליקולן מרתקת, או שמדובר באחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. יחד עם זאת, מדובר בדרמה אשר מתרחשת בעיקר במסדרונות הבית הלבן, בית הנבחרים ובפגישות שונות בין פוליטיקאים – לא בדיוק החומר ממנו מקורצים שוברי קופות. הן מלחמת האזרחים והן המאבק העיקש לסיום העבדות היו עניינים מלוכלכים ועקובים מדם, אבל הטיפול של שפילברג בנושא הרגיש פשוט סטרילי ורומנטי מדי. לינקולן שלו מעורר חיבה מדי, בטוח מדי בדרכו ובגדול – מושלם מדי.
באופן כללי, אחד הדברים הבולטים בסרט הוא מקומם המועט של האפרו-אמריקנים בעלילה, למרות קטעים שנראים כאילו נדחפו בכוח כדי לייצר לאלה תפקיד כלשהו בשם התקינות הפוליטית. הלכה למעשה, מדובר ב"הופעות קמיאו" שאינן תורמות לעלילה עצמה מאומה, והסרט לא היה חסר דבר בלעדיהן, מלבד, עדיין – תפקיד משמעותי לשחורים. לעומת אלה, תומכי ביטול העבדות הלבנים נראים… לא מושלמים, אבל גם לא אמינים. הם חדורי אמונה מדי, הגונים מדי (גם כשהם מנסים לשחד את דרכם לחוק המיוחל) ומלאים מדי בכוונות טובות. אולי מערכת הבחירות המתגרשת עלינו בימים אלה עושה אותי ציני יתר על המידה, אבל דמויותיהם של לינקולן ומחנה הרפובליקנים נראו יותר כמו דמות של פוליטיקאים, כפי שהיא מוצגת בתעמולת בחירות מאשר כפי שאנו מכירים פוליטיקאים מן המציאות.
אל כל אלה מצטרף סגנונו המוקפד הרגיל של שפילברג – זוויות הצילום, הצבעוניות, המוסיקה הדרמטית והנטייה לפתוס ולסצנות סנטימנטליות. עם זאת, מה שהתאים ל"אי.טי" ול"הוק" במאה הקודמת, לא ממש מתאים לאירועים שבמרכז עלילת הסרט הנידון. כמו כן, המוסכמות שהתאימו לקולנוע עד שנות ה-90, כבר לא מתאימות עוד לקהל של ימינו. לכן, אף על פי שיש קסם מסוים בתמימות הזאת שאפיינה את סרטיו של הבמאי לכל אורך הקריירה המרשימה שלו, הוא מרגיש בעיקר צפוי ומיושן. אין לי ספק שלפני כעשרים שנה, הסרט יכול היה להיות להיט. מצד שני, מי יודע? אולי ארה"ב של 2013 צריכה נרטיביים שכאלה להאמין בהם שוב…
טרנטינו ללא מעצורים
למרות הנושא הדומה, קשה לחשוב על סרט שונה יותר מ"לינקולן", מאשר "ג'אנגו ללא מעצורים". מעט מוזר לחשוב על כך שעלילת סרטו של טרנטינו מתרחשת שנתיים בלבד לפני תחילת נשיאותו של לינקולן. הסרט מגולל את סיפורם של ג'אנגו, העבד המשוחרר ודר' קינג שולץ, רופא שיניים שהפך לצייד ראשים. אחרי שטיפל בתרבות הסמים ב"ספרות זולה", בסרטי הקונג פו ב"קיל ביל" ובנרטיבים על השואה ב"ממזרים חסרי כבוד", טרנטינו פנה לטפל בסרטי המערבונים.
אני מוכרח להודות שאני ממש לא חובב של טרנטינו. אני מוצא את סרטיו אלימים, טיפשיים לפרקים ובעיקר וולגריים מדי, לטעמי. יחד עם זאת, הופתעתי לטובה. כן, הסרט היה טיפשי חלק נכבד מהזמן, וכן, הוא היה אלים להפליא, כפי שניתן לצפות מסרטים של טרנטינו. יחד עם זאת, הוא היה מהנה, שנון וקצבי להפליא (גם אם מרוח מדי, בייחוד לקראת הסוף). עד כמה שהדבר אפשרי, זהו כמעט סרט של טרנטינו שמתאים גם למי שאינם חובבים של הבמאי.
ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, כריסטוף וואלץ בתפקיד שולץ, ליאונרדו דה קפריו כבעל האחוזה המושחת, סמואל ג'קסון כמשרתו הנאמן והאכזרי – כולם, כולם נפלאים ומבוימים היטב. למעשה, הדבר היחיד שקצת הפריע לי חרה לי, הוא העובדה שכריסטוף וואלץ פשוט גנב לג'יימי פוקס את ההצגה. דמותו היה מעוררת חיבה בדיוק במידה בה דמותו ב"ממזרים חסרי כבוד" הייתה מעוררת שנאה (וגם שם הוא הבריק). בקיצור, אני ממליץ על הסרט בחום!
א-ב-ל, גם ב"ג'אנגו ללא מעצורים" נראה הטיפול בנושא העבדות… מגניב מדי. ב"לינקולן" הרענו לאדם הלבן והנאור על מלחמתו בעבדות השחורים, ואילו ב"ג'אנגו" אבריהם ודמם של נוגשי העבדים ניתז לכל עבר בעליזות, לצהלות הקהל. אל תבינו לא נכון, זה לא שיש לי בעיה עם גינוי העבדות, או חיבה מיותרת לגזענות. אני פשוט לא מבין במה זכינו לשני סרטי "אנטי עבדות" שכאלה, ומטיל בספק בכך שארה"ב הפכה פתאום לנאורה יותר מאי פעם בנושא.
נקודה נוספת שדי העיבה לי על הסרט, היא התחושה שטרנטינו ממחזר את עצמו, עם סיפורי הנקמה שלו – ואפילו לא מתאמץ להסתיר זאת. שטנץ האנדרדוג שמצליח להשתחרר ממצב ביש ויוצא למסע נקמה אלים ועקוב דם פשוט בולט מדי, לא משנה אם זה על רקע קונג פו, מלחמת העולם השנייה או המערב הפרוע לצורך העניין. זה עובד ומשעשע עד מאוד, ובכל זאת, זה גם די מיצה את עצמו.
לפני סיום, ארגיש שבגדתי בתפקידי, אם לא אוסיף מספר מילות אזהרה לאלו שלא נהנים להתאפק במשך שעות: שעתיים וארבעים וחמש דקות! הכינו את עצמכם/ן!
בשורה התחתונה, אם אתם מתלבטים בין "לינקולן" ובין "ג'אנגו ללא מעצורים", ואוהבים את הסרטים שלכם קצביים ומבדרים, אני ממליץ על האפשרות השנייה! ג'ינג'י ושחור-לבן/ נדב אלמוג
ג'ינג'י ושחור-לבן/ נדב אלמוג מעשה שהיה בשני חתולים – לשמם לא שאלתי, אז אפרידם בצבעים.
שחור-לבן והרבה אדום
לאחרונה, יצא לי לראות שני סרטים, ובמקרה (או שלא במקרה), שניהם עסקו בנושא העבדות והמתח
שאלה? בקשה? כתבו אליי!
