זאת הייתה אמורה להיות ביקורת על הסרט החדש של ספיידרמן, אבל איכשהו לא נראה לי שכבר אכתוב אותה. משהו הסיט את תשומת לבי במהלך הסרט, משהו עצוב אבל גם מופלא. משהו חמוץ-מתוק. "ספיידרמן המופלא" עוסק באופן די ישיר בהתמודדות של פיטר פארקר (אנדרו גארפילד) עם היותו יתום, ובייחוד מתרכז ביחסי האב-בן שבין פיטר ודודו, בן. כמי שאיבד את אביו לפני מספר שנים, לא יכול הייתי שלא לחוש צביטה בלב מצפייה בסבלו של הנער וביחסי הקרבה שלו עם תחליף האב שלו. האופן בו תקשרו זה עם זה, גם אם היה קיטשי מדי לפרקים, הזכיר לי כל כך את היחסים הקרובים שהיו לי עם אבי, עליו השלום. נזכרתי כיצד היה לוקח אותי "בהפתעה" לכל מיני סרטים שידע שאוהב, וזה היה אחד הבילויים החביבים עלינו, מילדותי ועד שהייתי כבר חייל. מאז שהייתי חד-ספרתי, הוא היה נותן לי להתלהב מן הקסמים שעל המסך, לא מבקר ולא שופט. אחרי הסרט, היינו מדברים על מה שראינו ומה שחשבנו, ומשם גולשים לשיחות עמוקות בנושאים אחרים, מעניינים לא פחות. בניגוד לאחרים, לא יכול הייתי לחשוב על מישהו שהייתי רוצה לראות אתו סרט יותר מאשר עם אבי – האיש שהחדיר בי את האהבה לספרות, לאמנות, למוסיקה וכן, גם למסך הכסף. אלא שלפני מספר שנים, אבדתי את השותף האולטימטיבי הזה למחלת הסרטן. אז הלכתי לראות את "ספיידרמן המופלא" עם ידידה טובה, שייאמר לזכותה שהיא יודעת ליהנות מסרטים, כמו גם כיצד לא לחרבן את חווית הצפייה לאחרים (תכונה חשובה מאוד). הלכנו בשעות הערב המוקדמות, ולכן, מטבע הדברים, היו שם גם ילדים והוריהם. לידנו, מעברו השני של המעבר, נשמעו כל הסרט רעשים, מכיוונם של אב ובנו שבאו לצפות בסרט ביחד. פעם אחר פעם נשלפתי מן העלילה בגלל הערות ושאלות של הילד ובגלל התגובות של אביו. האינסטינקט הראשון שלי היה לגעור בהם שיהיו בשקט, אבל כל פעם משהו עצר אותי. הילד לא הרעיש סתם – הוא התלהב מן הצפייה בסרט, לחלוטין כפי שניתן היה לצפות מילד בגילו שאוהב גיבורי-על. הוא התרגש במקומות הנכונים, התלהב במקומות הנכונים ונאלם דום במקומות הנכונים, ונכון שזה היה רועש ומעצבן, אבל זה היה גם… שובה-לב. יכול להיות שאני סתם משליך מעצמי על אחרים. יכול להיות שהילד שכח את החוויה הזאת כבר ביום המחרת. אבל מצד שני, יכול להיות שכמוני בילדותי, הילד חווה את  אחד מאותם רגעים נפלאים של קרבה בין אב לבנו – מהרגעים האלה שמלווים אותך אחרי זה לכל החיים. ומי אני שאתערב בזה? אז במקום להתמרמר, שקעתי לי בכיסא והמשכתי להביט במסך ומדי פעם הקשבתי לשיחות שניהלו הילד ואביו, כשצפו בפיטר פארקר מתמודד עם אבדן אביו הביולוגי, ולאחר מכן עם אבדן אביו המאמץ. ובעיני רוחי, הייתי שוב עם אבי, חולק את הרגעים הקסומים האלה, שכבר לא ישובו לעולם. לאחר שהסרט הסתיים, רוב האנשים עזבו את האולם, ואתם גם הילד ואביו. הידידה ואני נשארנו כדי לראות את הקטע הנוסף שלאחר הכתוביות. הם לא יזכרו אותי. מבחינתם, מכיוון שלא הערתי להם ולא משכתי את תשומת לבם, מעולם לא הייתי קיים. אבל עבורי הם קיימים בהחלט, ובגללם… ובזכותם, גם אבא שלי היה שוב קיים, שוב אתי – לפחות קצת – לפחות עד שהאורות באולם נדלקו והקסם התפוגג.